“בסוף יום-הלימודים בחיידר, היה נופל עלי הפחד מחשיכת הערב,
ונאלצתי לרוץ 7 דקות עד הבית.
מרח’ לנדנר פונה שמאלה לזוננפלד,
עובר את הקיוסק של ברסקה,
עובר את השטיבלאך, וחנות העופות של מאיר בלוי.
חולף על פני נפתולי הסנדלר.
רץ בעליה עד המקווה,
פונה ימינה לרייכמן,
ורץ בנשימה אחת את כל הירידה עד הבניין שלנו.
שם תמיד נתקפתי פחד מוגבר בגלל החור השחור מתחת המדרגות של קומת המרתף.
חלל לא פתור, שהזכיר לי את הבוידעם שקברו בו את הגולם מפראג.
כל מיני אגדות נקשרו לחור הזה –
לדוגמא הגנב שברח והתחבא שם מהמשטרה כשהייתי פעוט.
מהמרתף עלול איזה שד להיפלט לקראתי,
ומאידך עלולים להגיח כל מיני ילדים פרענקאלאך מהשכונה,
שתמיד ראו באשכנזיות הלבנה והביישנית שלי אתגר להקנטה.
לקחת נשימה עמוקה כדי לדלג במהירות מקומת הקרקע לקומה הראשונה,
שם חשתי קצת יותר מוגן,
ואז לרוץ במעלה המדרגות עד הקומה השלישית,
ומיד להיכנס הביתה בלי להשתהות לרגע,
כי מחלל גג הרעפים, היה לי איום נוסף,
של חושך אין סופי.
דפקתי בדלת מהר וחזק שיפתחו לי מיד,
לפני שתאחז בי חרדה גדולה ושחורה”
(מתוך הספר שכתבתי על חיי “עֵירוֹם וְעֶרְיָה”)
כולנו מתמודדים עם חרדות ברמה זו או אחרת,
תקנו אותי אם אני טועה.
החיים מלאים בחרדות על ימין ועל שמאל.
תמיד טיפלתי בעצמי בחשיפה מבוקרת ומכוונת,
היישר אל תוך הפרצוף, של החרדה עצמה.
היום אני קורא לזה “סטרס מנוהל”.
מדי פעם נולדת בנו חרדה חדשה, בעקבות טראומה חדשה.
כמו חרדת הקור שלי,
שהגיעה אלי בעקבות טראומת התקף היפותרמיה שחוויתי לפני מספר שנים.
אני מטפל בה באמצעות מקלחת קרה, כל יום.
כבר מעל 8 חודשים שהגוף שלי לא חווה מים חמים.
מערכת-החיסון שלי מתחזקת,
והחרדה שלי כל יום מתה קצת.
אני מסתכל לפחד בעיניים, ואומר לו:
“הנה אתה,
אני פוחד ממך,
אבל אני לא בורח,
אני לא פוחד לפחד ממך”.
מומחים טוענים שלסטרס, כשהוא מבוקר, יש גם תפקיד מועיל.
שיש מנגנונים המופעלים רק כשהגוף חושב שהוא בסכנה.
אני צם כל יום, אני מתקלח במים קרים,
ואני עושה דברים נוספים שמפחידים אותי מאוד,
כמו חשיפת חולשות, חשיפת סיפורים אינטימיים לציבור,
וכמו שירה ונגינה מול קהל גדול, את היצירות הקשות ביותר לביצוע.
ברגעי הסטרס היזום – אני מפתח כנפיים,
אני הופך לסופר-מן,
והתחושה עילאית.
צילום ועריכה: Osnat Friedman
