“בשעת בין ערביים, אחרי 24 שעות ביחד, נוגה התארגנה לחזור לביתה ובאה אלי לחיבוק. ברקע התנגן פלייליסט של ג’אז עליז ורך. חיבקתי אותה ארוכות ועשיתי לה תנודות לפי קצב המוזיקה המתנגנת והיא צחקקה, וזה הפך למעין ריקוד סלואו צמוד, סירבנו להתנתק.
שנינו יודעים שקורונה בחוץ ואין לאן לרוץ, אז המשכנו בריקוד והתנשקנו והתמזמזנו, ולשתי לה את שרירי הגב והיא ליטפה את עורפי ונצמדה והתחככה, ורחרחתי את צווארה הענוג.
“יש לך ידיים טובות,” אמרה. המשפט המוכר הזכיר לי פתאום נשים אחרות שאמרו לי כך, וחשבתי: אולי גם אצל נוגה, מאחורי החזות המתוקה חבויה מתחבלת תחבולות?
יש לאהוב אותה בעין פקוחה, להשאיר תמיד חדר אחד פתוח בלב, לפקח ולבחון את הכליות. שמא אתרגש יתר על המידה, לפני שאני בוטח בה, לפני שהוכח שהיא יוצאת דופן.
נשים רבות שהכרתי היו טובות לב ושכל, המתיקות שלהן נטפה מכל צעד ושעל בתחילת הקשר, אבל אז היה יוצא הנחש. בחיי לא המשכתי את הקשר רגע אחד אחרי שגיליתי את הנחש. אבל זה טבעו של עולם. הרעב לא מבין את השבע ולהיפך. החזק לא מבין את החלש ולהיפך. הגבר לא מבין את האישה ולהיפך.”

המלצה מצויינת שקיבלתי מעורכת הספר שלי רסל דיקשטיין:
טכניקה יעילה לדיוק עריכת הספר, ע”י הקראה לעצמי בקול.
נשארו 48 ימים ליעד שהכרזתי עליו ליציאתו לאור